על ג'ים ג'רמוש ושקרניקים.

ביציאה מהאולם אחרי הקרנת הסרט החדש של ג'ים ג'רמוש "גבולות השליטה" שמעתי שני אנשים מדברים בניהם. הראשון התלונן על כך שהוא ישן כל הסרט והשני אמר לועזוב, לא הפסדת כלום. זו ההתייחסות הכללית גם מכמה מהביקורות שקראתי על גבולותאין עלילה. שום ושמיים. ומה נעשה בלי דמות שעוברת תהליך, רואה נקודות מפנה לרוב ומתמודדת עם אנטגוניסט ברור? "סרט אקשן בלי אקשן". אסון.

אבל תכלס, מה ציפיתם מג'ים ג'רמוש, לעלילה? מה, בגלל "פרחים שבורים"? ככה זה הולך בעולם האותרים ההולך ונעלםאם תגידו לאותר שהוא הולך מתקרב למיינסטרים, הוא יקפוץ מיד לכיוון השני. כך היה עם דיוויד לינץ' ו"סיפור פשוט", שמיד אחריו הוא התפוצץ עם "מוהלנד דרייב" וככה בדיוק עם ג'רמוש. נכון, להראות אקדח במערכה הראשונה שלא יורה במערכה השלישית יכול להיות מדכא, אבל את ג'רמוש אקדחים יורים פחות מעניינים מאנשים מקשקשים. איך רוצח שכיר פורץ לאחוזה מוגנת היטב? "אני השתמשתי בדמיון שלי". ככה זה אצל ג'רמושאם מידע חסר לכם, לכו לחפש בדמיון.


ג'רמוש יצר מאז ומעולם סוג של יצירות פופ קטנות ומיוחדות. מינימאליות, נזיריות, אבל תמיד מסוגננות. הוא תמיד ידע לחבר בין מוסיקה פופולארית, זמרים שהפכו תחת ידיו לשחקנים, ארכיטקטורה, ציורים וציטטות מספרים אל הגיבורים שמאכלסים את הסרטים שלו, והם יצרו מאין הד בלתי נגמרהפופ מאכלס את עצמו, מצטט וכובש אותו. ככל שאכלסו יותר יצירות אומנות את הסרטים של ג'רמוש עצמו, הקו העללתי לא היה נחוץ עוד.וגבולות השליטה הוא סרט הציטטות האולטימטיבילא רק שהוא נפתח בציטוט של רמבו, כל מהלך "עלילתי" בו מתרחש במוחנו, בהשוואה בין המקור לגילומו המחודש בסרט, תחת מצלמתו של כריסטופר דוייל (הידוע בתור הצלם של וונג קאר וואי). דוייל הוא אחד הצלמים הנערצים בעולם, בעיקר בזכות היכולת שלו לשלב בין תאורות שונות וצבעים חמים וליצור תמונה קופצת לעין, צבעונית ומהפנטת. מהבחינה הזאת, הצילום של דוייל בסרט נותן לו אווירה של פרסומת או תמונה הלקוחה ממגזין נוצץ. לכל זה תורמים המבטים של השחקן הראשי,איזיאק דה בנקולה, שכמעט ואינו מוציא מילה במהלך הסרט. הוא רק מתבונן, מרוחק. האם הוא חושב? מהרהר? עסוק בעבודתו? תשתמשו בדמיון שלכם לפענח את זה.

רוב הקהל שישב באולם יצא מבולבל, חלקו יצא מובך וחלק סתם ישנו. מה קרה? איך סרט שעמוס בכל כך הרבה יופי הצליח לשעמם כל כך? אחרי הכול, מה רע בלהסתכל על ציור של חואן גריס? מה, באתם אשכרה לסרט בשביל עלילה? לא ידעתם שאצל ג'רמוש אפשר לקבל גם סרטים בהם לא מתרחש כלום?


הזמן קרה. שנות התשעים עברו ואפילו את העשור הראשון של המאה אנחנו כבר אורזים ושולחים לצוות המסכמים במגזיני הבידור. ובזמן הזה, בזמן שישנתם, הפופ מת. טוב, הוא לא ממש מת, אבל הוא די מחרחר. פולט כמה אנחות זעקה אחרונות. עומס ציטוטים כבר לא מרשימים אף אחד, הם הפכו להיות חובה לכל סרט, בין אם הוא של ג'רמוש או של מייקל ביי. כן כן, מייקל ביי. הזה שאוהב לעשות סרטים שמפוצצים דברים. ומה זה "רובוטריקים 2" אם לא אוסף של קלישאות וציטטות, שכבר לא רואים עלילה ברורה? גיבורים שרצים ממקום למקום רק בשביל להחליף תפאורה ולחדש קצת בעין, חוזרים על אותם משפטים שוב ושוב, פוגשים עודף של דמויות וכוכבים כאלה ואחרים עד שאי אפשר להבדיל בין אחד לשני. מזכיר לכם מישהו?


גם הרובוטריקים 2 הוא יצירת פופ. כזאת שעשתה להרבה מאוד צופים הרבה כאב ראש, כולל לי. אורגיית אש ולהבות ומתכות שנדמה שרק אנשים ששפכו להם חומצה על השכל יכולים ליהנות. על מנת לכסות על המחסור החמור בעלילה, ביי ציטט כל סרט אקשן אפשרי מהשנים האחרונות, כולל סרטים שלו עצמו, הוסיף לזה הומור גזעני וולגרי ובדיחות פיפי קקי, ושלח את זה לפוצץ את מוחם של ילדים תמימים ברחבי העולם. אבל מה ציפיתם בדיוק ממייקל ביי, לעלילה? ואם לא הבנתם איך הגיבורים הראשיים רצים ברגל מפטרה אל הפירמידות במצריים (ברגל!!!) מבלי לעבור במדינת פרטצ'ה שלנו, אז תשתמשו בדמיון. קצת מצחיק להשוות בין הסרט הדוחה של ביי לסרט של ג'רמוש. זה קצת כמו להשוות את הילד המגעיל של הכיתה, שכל הזמן מוריד את המכנסיים ומנפנף באיבר שלו בשביל לנסות לגרור או צחוק או בושה מהילדים בכיתה, לבין הילד הזה שיושב בסוף הכיתה, רגוע, שלב, ולא משנה כמה תנפנפו בזין שלכם זה לא יפריע לו. ובכל זאת, כמות הציטטות הדי מביכה בשני הסרטים האלה, שאיכשהו יצאו באותו קיץ גרמה לי לחשובהאם הפופ מת? בשתי כצוותיוזאת המינימליסטית, הרגועה, שיכולה לשאוב לתוכה ניו אייר' וקוביזם למקשה אחת,וזאת הבומבסטית, שכל מטרתה היא להשיג את תשומת לבך בכל דרך אפשרית. הראשונה תעדיף לצטט את ארתור רמבו והשנייה תעדיף לצטט את סילבסטר סטלון רמבו.

———


בכל זאתאני חייב לציין שמג'רמוש נהניתי כהוגן. אין ספק שיש כמה רגעים מביכים בסרט (ומי שלא ראה את טילדה סווינטון בפאה בלונדינית וכובה בוקרים לא יודע מה זה ביזאר) אבל משהו במינוריות של ג'רמוש תמיד עובדת עליי. בצורה שבה הוא מתבונן על דברים, בדרך שלו, לאט, מפוקח. מבין סרטיו של ג'רמוש, גבולות השליטה הוא מהחלשים יותר. אבל הוא גם ג'רמוש טוטאלי ובלתי מתפשר. או שאתה מתמסר אליו, או שאתה ממש לא. והטוטאליות הזאת, זה בריא? בקיץ כל כך טוטאלי ומשעמם גם יחד, התשובה החד משמעית היא- לא.

ולבקשת הקהל-

טילדה הבלונדה

טילדה הבלונדה

ביציאה מהאולם אחרי הקרנת הסרט החדש של ג'ים ג'רמוש "גבולות השליטה" שמעתי שני אנשים מדברים בניהם. הראשון התלונן על כך שהוא ישן כל הסרט והשני אמר לו- עזוב, לא הפסדת כלום. זו ההתייחסות הכללית גם מכמה מהביקורות שקראתי על גבולות- אין עלילה. שום ושמיים. ומה נעשה בלי דמות שעוברת תהליך, רואה נקודות מפנה לרוב ומתמודדת עם אנטגוניסט ברור? "סרט אקשן בלי אקשן". אסון.
אבל תכלס, מה ציפיתם מג'ים ג'רמוש, לעלילה? מה, בגלל "פרחים שבורים"? ככה זה הולך בעולם האותרים ההולך ונעלם- אם תגידו לאותר שהוא הולך מתקרב למיינסטרים, הוא יקפוץ מיד לכיוון השני. כך היה עם דיוויד לינץ' ו"סיפור פשוט", שמיד אחריו הוא התפוצץ עם "מוהלנד דרייב" וככה בדיוק עם ג'רמוש. נכון, להראות אקדח במערכה הראשונה שלא יורה במערכה השלישית יכול להיות מדכא, אבל את ג'רמוש אקדחים יורים פחות מעניינים מאנשים מקשקשים. איך רוצח שכיר פורץ לאחוזה מוגנת היטב? "אני השתמשתי בדמיון שלי". ככה זה אצל ג'רמוש- אם מידע חסר לכם, לכו לחפש בדמיון.
ג'רמוש יצר מאז ומעולם סוג של יצירות פופ קטנות ומיוחדות. מינימאליות, נזיריות, אבל תמיד מסוגננות. הוא תמיד ידע לחבר בין מוסיקה פופולארית, זמרים שהפכו תחת ידיו לשחקנים, ארכיטקטורה, ציורים וציטטות מספרים אל הגיבורים שמאכלסים את הסרטים שלו, והם יצרו מאין הד בלתי נגמר- הפופ מאכלס את עצמו, מצטט וכובש אותו. ככל שאכלסו יותר יצירות אומנות את הסרטים של ג'רמוש עצמו, הקו העללתי לא היה נחוץ עוד.וגבולות השליטה הוא סרט הציטטות האולטימטיבי- לא רק שהוא נפתח בציטוט של רמבו, כל מהלך "עלילתי" בו מתרחש במוחנו, בהשוואה בין המקור לגילומו המחודש בסרט, תחת מצלמתו של כריסטופר דוייל (הידוע בתור הצלם של וונג קאר וואי). דוייל הוא אחד הצלמים הנערצים בעולם, בעיקר בזכות היכולת שלו לשלב בין תאורות שונות וצבעים חמים וליצור תמונה קופצת לעין, צבעונית ומהפנטת. מהבחינה הזאת, הצילום של דוייל בסרט נותן לו אווירה של פרסומת או תמונה הלקוחה ממגזין נוצץ. לכל זה תורמים המבטים של השחקן הראשי,איזיאק דה בנקולה, שכמעט ואינו מוציא מילה במהלך הסרט. הוא רק מתבונן, מרוחק. האם הוא חושב? מהרהר? עסוק בעבודתו? תשתמשו בדמיון שלכם לפענח את זה.
רוב הקהל שישב באולם יצא מבולבל, חלקו יצא מובך וחלק סתם ישנו. מה קרה? איך סרט שעמוס בכל כך הרבה יופי הצליח לשעמם כל כך? אחרי הכול, מה רע בלהסתכל על ציור של חואן גריס? מה, באתם אשכרה לסרט בשביל עלילה? לא ידעתם שאצל ג'רמוש אפשר לקבל גם סרטים בהם לא מתרחש כלום?
הזמן קרה. שנות התשעים עברו ואפילו את העשור הראשון של המאה אנחנו כבר אורזים ושולחים לצוות המסכמים במגזיני הבידור. ובזמן הזה, בזמן שישנתם, הפופ מת. טוב, הוא לא ממש מת, אבל הוא די מחרחר. פולט כמה אנחות זעקה אחרונות. עומס ציטוטים כבר לא מרשימים אף אחד, הם הפכו להיות חובה לכל סרט, בין אם הוא של ג'רמוש או של מייקל ביי. כן כן, מייקל ביי. הזה שאוהב לעשות סרטים שמפוצצים דברים. ומה זה "רובוטריקים 2" אם לא אוסף של קלישאות וציטטות, שכבר לא רואים עלילה ברורה? גיבורים שרצים ממקום למקום רק בשביל להחליף תפאורה ולחדש קצת בעין, חוזרים על אותם משפטים שוב ושוב, פוגשים עודף של דמויות וכוכבים כאלה ואחרים עד שאי אפשר להבדיל בין אחד לשני. מזכיר לכם מישהו?
גם הרובוטריקים 2 הוא יצירת פופ. כזאת שעשתה להרבה מאוד צופים הרבה כאב ראש, כולל לי. אורגיית אש ולהבות ומתכות שנדמה שרק אנשים ששפכו להם חומצה על השכל יכולים ליהנות. על מנת לכסות על המחסור החמור בעלילה, ביי ציטט כל סרט אקשן אפשרי מהשנים האחרונות, כולל סרטים שלו עצמו, הוסיף לזה הומור גזעני וולגרי ובדיחות פיפי קקי, ושלח את זה לפוצץ את מוחם של ילדים תמימים ברחבי העולם. אבל מה ציפיתם בדיוק ממייקל ביי, לעלילה? ואם לא הבנתם איך הגיבורים הראשיים רצים ברגל מפטרה אל הפירמידות במצריים (ברגל!!!) מבלי לעבור במדינת פרטצ'ה שלנו, אז תשתמשו בדמיון. קצת מצחיק להשוות בין הסרט הדוחה של ביי לסרט של ג'רמוש. זה קצת כמו להשוות את הילד המגעיל של הכיתה, שכל הזמן מוריד את המכנסיים ומנפנף באיבר שלו בשביל לנסות לגרור או צחוק או בושה מהילדים בכיתה, לבין הילד הזה שיושב בסוף הכיתה, רגוע, שלב, ולא משנה כמה תנפנפו בזין שלכם זה לא יפריע לו. ובכל זאת, כמות הציטטות הדי מביכה בשני הסרטים האלה, שאיכשהו יצאו באותו קיץ גרמה לי לחשוב- האם הפופ מת? בשתי כצוותיו- זאת המינימליסטית, הרגועה, שיכולה לשאוב לתוכה ניו אייר' וקוביזם למקשה אחת,וזאת הבומבסטית, שכל מטרתה היא להשיג את תשומת לבך בכל דרך אפשרית. הראשונה תעדיף לצטט את ארתור רמבו והשנייה תעדיף לצטט את סילבסטר סטלון רמבו.
בכל זאת- אני חייב לציין שמג'רמוש נהניתי כהוגן. אין ספק שיש כמה רגעים מביכים בסרט (ומי שלא ראה את טילדה סווינטון בפאה בלונדינית וכובה בוקרים לא יודע מה זה ביזאר) אבל משהו במינוריות של ג'רמוש תמיד עובדת עליי. בצורה שבה הוא מתבונן על דברים, בדרך שלו, לאט, מפוקח. מבין סרטיו של ג'רמוש, גבולות השליטה הוא מהחלשים יותר. אבל הוא גם ג'רמוש טוטאלי. או שאתה מתמסר אליו. או שאתה לא. והטוטאליות הזאת, זה בריא?ביציאה מהאולם אחרי הקרנת הסרט החדש של ג'ים ג'רמוש "גבולות השליטה" שמעתי שני אנשים מדברים בניהם. הראשון התלונן על כך שהוא ישן כל הסרט והשני אמר לו- עזוב, לא הפסדת כלום. זו ההתייחסות הכללית גם מכמה מהביקורות שקראתי על גבולות- אין עלילה. שום ושמיים. ומה נעשה בלי דמות שעוברת תהליך, רואה נקודות מפנה לרוב ומתמודדת עם אנטגוניסט ברור? "סרט אקשן בלי אקשן". אסון.
אבל תכלס, מה ציפיתם מג'ים ג'רמוש, לעלילה? מה, בגלל "פרחים שבורים"? ככה זה הולך בעולם האותרים ההולך ונעלם- אם תגידו לאותר שהוא הולך מתקרב למיינסטרים, הוא יקפוץ מיד לכיוון השני. כך היה עם דיוויד לינץ' ו"סיפור פשוט", שמיד אחריו הוא התפוצץ עם "מוהלנד דרייב" וככה בדיוק עם ג'רמוש. נכון, להראות אקדח במערכה הראשונה שלא יורה במערכה השלישית יכול להיות מדכא, אבל את ג'רמוש אקדחים יורים פחות מעניינים מאנשים מקשקשים. איך רוצח שכיר פורץ לאחוזה מוגנת היטב? "אני השתמשתי בדמיון שלי". ככה זה אצל ג'רמוש- אם מידע חסר לכם, לכו לחפש בדמיון.
ג'רמוש יצר מאז ומעולם סוג של יצירות פופ קטנות ומיוחדות. מינימאליות, נזיריות, אבל תמיד מסוגננות. הוא תמיד ידע לחבר בין מוסיקה פופולארית, זמרים שהפכו תחת ידיו לשחקנים, ארכיטקטורה, ציורים וציטטות מספרים אל הגיבורים שמאכלסים את הסרטים שלו, והם יצרו מאין הד בלתי נגמר- הפופ מאכלס את עצמו, מצטט וכובש אותו. ככל שאכלסו יותר יצירות אומנות את הסרטים של ג'רמוש עצמו, הקו העללתי לא היה נחוץ עוד.וגבולות השליטה הוא סרט הציטטות האולטימטיבי- לא רק שהוא נפתח בציטוט של רמבו, כל מהלך "עלילתי" בו מתרחש במוחנו, בהשוואה בין המקור לגילומו המחודש בסרט, תחת מצלמתו של כריסטופר דוייל (הידוע בתור הצלם של וונג קאר וואי). דוייל הוא אחד הצלמים הנערצים בעולם, בעיקר בזכות היכולת שלו לשלב בין תאורות שונות וצבעים חמים וליצור תמונה קופצת לעין, צבעונית ומהפנטת. מהבחינה הזאת, הצילום של דוייל בסרט נותן לו אווירה של פרסומת או תמונה הלקוחה ממגזין נוצץ. לכל זה תורמים המבטים של השחקן הראשי,איזיאק דה בנקולה, שכמעט ואינו מוציא מילה במהלך הסרט. הוא רק מתבונן, מרוחק. האם הוא חושב? מהרהר? עסוק בעבודתו? תשתמשו בדמיון שלכם לפענח את זה.
רוב הקהל שישב באולם יצא מבולבל, חלקו יצא מובך וחלק סתם ישנו. מה קרה? איך סרט שעמוס בכל כך הרבה יופי הצליח לשעמם כל כך? אחרי הכול, מה רע בלהסתכל על ציור של חואן גריס? מה, באתם אשכרה לסרט בשביל עלילה? לא ידעתם שאצל ג'רמוש אפשר לקבל גם סרטים בהם לא מתרחש כלום?
הזמן קרה. שנות התשעים עברו ואפילו את העשור הראשון של המאה אנחנו כבר אורזים ושולחים לצוות המסכמים במגזיני הבידור. ובזמן הזה, בזמן שישנתם, הפופ מת. טוב, הוא לא ממש מת, אבל הוא די מחרחר. פולט כמה אנחות זעקה אחרונות. עומס ציטוטים כבר לא מרשימים אף אחד, הם הפכו להיות חובה לכל סרט, בין אם הוא של ג'רמוש או של מייקל ביי. כן כן, מייקל ביי. הזה שאוהב לעשות סרטים שמפוצצים דברים. ומה זה "רובוטריקים 2" אם לא אוסף של קלישאות וציטטות, שכבר לא רואים עלילה ברורה? גיבורים שרצים ממקום למקום רק בשביל להחליף תפאורה ולחדש קצת בעין, חוזרים על אותם משפטים שוב ושוב, פוגשים עודף של דמויות וכוכבים כאלה ואחרים עד שאי אפשר להבדיל בין אחד לשני. מזכיר לכם מישהו?
גם הרובוטריקים 2 הוא יצירת פופ. כזאת שעשתה להרבה מאוד צופים הרבה כאב ראש, כולל לי. אורגיית אש ולהבות ומתכות שנדמה שרק אנשים ששפכו להם חומצה על השכל יכולים ליהנות. על מנת לכסות על המחסור החמור בעלילה, ביי ציטט כל סרט אקשן אפשרי מהשנים האחרונות, כולל סרטים שלו עצמו, הוסיף לזה הומור גזעני וולגרי ובדיחות פיפי קקי, ושלח את זה לפוצץ את מוחם של ילדים תמימים ברחבי העולם. אבל מה ציפיתם בדיוק ממייקל ביי, לעלילה? ואם לא הבנתם איך הגיבורים הראשיים רצים ברגל מפטרה אל הפירמידות במצריים (ברגל!!!) מבלי לעבור במדינת פרטצ'ה שלנו, אז תשתמשו בדמיון. קצת מצחיק להשוות בין הסרט הדוחה של ביי לסרט של ג'רמוש. זה קצת כמו להשוות את הילד המגעיל של הכיתה, שכל הזמן מוריד את המכנסיים ומנפנף באיבר שלו בשביל לנסות לגרור או צחוק או בושה מהילדים בכיתה, לבין הילד הזה שיושב בסוף הכיתה, רגוע, שלב, ולא משנה כמה תנפנפו בזין שלכם זה לא יפריע לו. ובכל זאת, כמות הציטטות הדי מביכה בשני הסרטים האלה, שאיכשהו יצאו באותו קיץ גרמה לי לחשוב- האם הפופ מת? בשתי כצוותיו- זאת המינימליסטית, הרגועה, שיכולה לשאוב לתוכה ניו אייר' וקוביזם למקשה אחת,וזאת הבומבסטית, שכל מטרתה היא להשיג את תשומת לבך בכל דרך אפשרית. הראשונה תעדיף לצטט את ארתור רמבו והשנייה תעדיף לצטט את סילבסטר סטלון רמבו.
בכל זאת- אני חייב לציין שמג'רמוש נהניתי כהוגן. אין ספק שיש כמה רגעים מביכים בסרט (ומי שלא ראה את טילדה סווינטון בפאה בלונדינית וכובה בוקרים לא יודע מה זה ביזאר) אבל משהו במינוריות של ג'רמוש תמיד עובדת עליי. בצורה שבה הוא מתבונן על דברים, בדרך שלו, לאט, מפוקח. מבין סרטיו של ג'רמוש, גבולות השליטה הוא מהחלשים יותר. אבל הוא גם ג'רמוש טוטאלי. או שאתה מתמסר אליו. או שאתה לא. והטוטאליות הזאת, זה בריא?

~ של cusamano ב- ספטמבר 8, 2009.

3 תגובות to “על ג'ים ג'רמוש ושקרניקים.”

  1. אני חושב ש"חיי הבוהמה" של קואריסמקי (אפרופו ציטטוטים בסרטים) הוא דוגמא מעולה לסרט בלי עלילה, שגם חופף מעט לסרט של ג'רמוש בנושאים הם הוא מתעסק, אבל גם מצליח, בניגוד לג'רמוש, לא להתעלם מכך שהוא יצירה קולנועית. אם ג'רמוש רוצה שנפעיל את הדמיון, מספיק להסתכל בתמונה של טילדה הבוקרת.

  2. ולהיזכר בה אומרת- suspicion!
     

  3. לא ראיתי לא את זה ולא את זה, אז לא מתכוונת להגיב לגופו של עניין. עם זאת, הזכרת לי לראות את "פרחים שבורים", וגם זאת לטובה. עוד אחד לרשימת יום כיפור המתארכת והולכת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: